יוגה כדרך ליחסים קדושים

על פניו היינו מצפים שבכל מערכת יחסים תהיה קדושה. כלומר, תהיה בה כנות, אי חמדנות, אי פגיעה, ללא כוח, שקיפות, עדינות, תומכת, חולקת את הטוב לא בלקיחה….אך המציאות מלמדת אותנו שיחסים כאלו הם משאלה, משאלה כנה של רוב בני האדם. בפועל זה יחסים כאלו הינם נדירים ויחסים מכילים הרבה מחוסר מודעות וחוסר קדושה. מצב זה מוביל להרהור ואפשר לתסכול שכן המחיר שמשלמים עליו בכל רמות החיים הוא גדול ומעורר אי שקט.

כמורה ליוגה וכעוסק וחי את הפילוסופיה של היוגה, אנסה לבחון מה יש לדרך היוגה להציע כדי להפוך את המשאלה העמוקה של בני אדם לחיות מתוך יושר, ענווה, אהבה וקדושה למציאות. כמו כל ליבה של דת גדולה, המהות שלה היא יחסים בכלל וזוגיים בפרט. טיעון כזה עשוי לגרור הרמת גבה למי שמזהה את היוגה רק עם אותה אקרובטיקה הודית (שאגב היא מאוד יפה בעיניי). אם נפנה מבט להתחלה ולטקסטים הנחשבים בעיניי העוסקים ביוגה כגון הוודות ונתבונן במזמורים כגון מזמור הבריאה בריג וודה המעורר תהיות לגבי התחלת ההתחלות, מה קדם למציאות. מוטיב האחדות הוא מאוד מרכזי לרוח הוודות שמתוך אותה אחדות הדברים נוצרו. מוטיב אחר שנגזר מאותה אחדות הוא הפיצול. המוטיב מופיע במזמור כגון הפורושה סוקטה בריג וודה. בפורושה סוקטה מתואר תהליך של הקרבת קורבן ה'אדם' הראשון, שמתוך פיצולו וביתורו נוצר הכול, נוצר אותו עולם שאנו מכירים. ניתן להסתכל על הקורבן הבראשיתי כאקט של בריאה ויצירה לדיון כאן אני מתבונן מפרספקטיבה של הפיצול, הפירוד, הבסיס לפחד. כל עוד אנו בני האדם נחווה את אני ואת, אנחנו ואתם, את הפיצול, את הנפרדות שהיא תוצאה של אותה הפרעה, שאין אנו יודעים מי אנחנו, שאין לנו יותר נגישות לאחדות הבראשיתית, נמשיך להקריב קורבנות בכל הרמות. בתחום היחסים – בערכים כגון חיים באלימות, בחוסר כנות, בחמדנות, בהסתרה, בניכור ובציניות. כלומר, אנו מקריבים בכל רגע את הבית הפנימי שלנו ונעשים גולים מהאלוהי שבנו. כך אומרת לנו המסורת, אתם מקריבים את עצמכם פורושה סוקטה.

מגמת האחדות, האחד המצוי בכל דבר, הולכת ונעשית ישירה יותר בכתבים המופיעים תחת השם אופנישדות שהם כתבים שנכתבו ע"י פורשים מהחברה הוודית ששקעה בסמליות ולא במשמעות של המזמורים. כתבים אלו גם קרואים ודנטה כלומר סוף הוודות. האופנישדות הן בעיקרן שיחות בין מורה המייצג את המוחלט, הברהמן, לבין תלמידיו שבהם יש חיפוש וכמיהה אחר האלוהות, הפנימי. כלומר, הטיעון שהברהמן משתקף באטמן, שהאלוהות משתקפת בנשמה הפרטית וזה הדבר היחיד המאפשר את קיומנו. באחת מהאופנישדות מתקיימת שיחה בין חכם בשם יג'נוולקיה לבין שואל בשם ארדהה  בדה.

השואל מעורר תהייה לגבי מיהו האדם, אם כל מה שמגדיר אותו זו המציאות הכללית. החכם משיב שהאדם זה המעשים שלו, כלומר האדם הנגלה לנו הוא האדם העושה ברמת המחשבה הרגש והפעולה. אם עשייה זו תהיה מתוך ערכים אלוהיים, ערכים של חסד. הוא יהיה קרוב לאלוהי שבו. כלומר, יהיה משוחרר בחייו. ואם עשייה זו תהיה מתוך חוסר מודעות לאלוהי שאנחנו, כלומר, מתוך חוסר כנות, מתוך אלימות, חמדנות, רכושנות ….נמצא עצמנו יוצרים דפוסים שיפגישו אותנו עם סיטואציות דומות, משמע ניצור קרמה שתחזור אלינו ותביא לגלות מעצמנו וזהו הקורבן הגדול.

אחד הסיפורים באפוס הגדול, המהבראטה, הנקרא סויטרי, מסופר ע"י מארקאנדיה. יודישטירה שואל את מארקנדיה האם הייתה פעם אישה שמסירותה לאמת גדולה משל דראופדי. מארקאנדיה עונה ע"י הסיפור על מלך מדרס חסר הילדים, אסוואפטי, שחי בסגפנות במשך שנים והציע מנחה לסויטרי, לבסוף, האלה סויטרי מופיעה לפניו ואומרת לו שלא להתלונן, תהיה לו בת.היא נולדה ונקראה סויטרי על שם האלה. כשסויטרי מגיעה לגיל נשואים אביה לא מצליח למצוא לה שידוך ומבקש ממנה לצאת ולחפש לעצמה בעל.
היא יוצאת למסע ומוצאת את סאטיואן , בן של מלך עיוור הניקרא דיומאטסנה החי ביער כגולה. סאויטרי חוזרת ומוצאת את אביה מדבר עם נארדה אשר מכריז כי סאויטרי עשתה בחירה רעה, למרות שהוא מושלם בכל מובן, סאטיואן נידון למוות שנה מיום זה. בתשובה לבקשת אביה שתבחר במישהו אחר היא משיבה פעם אחת בחרתי ,לא אבחר שנית.

סויטרי וסאטיואן נישאים והיא הולכת לחיות ביער עם הורי חתנה. היא חיה בציות, כבוד וצניעות. שלושה ימים לפני המוות הצפוי של בעלה היא מחליטה לצום ולהיות ערה. בבוקר יום המוות של בעלה מבקשת סאויטרי מאבי חתנה ללוות את בעלה ליער. במהלך היום סאטיואן נעשה פתאום עייף וחלש והניח את ראשו בחיק סויטרי. ברגעי אחדות אלו הופיע יאמה ולקח את נשמת בעלה. סאויטרי קמה מהגופה ורצה בעקבות יאמה. יאמה מנסה לשכנע את סויטרי לחזור מהליכה בעקבות המוות, היא מצידה מהללת את האמת והצדק, את החיים ללא ציפיות לתמורה. יאמה מתרשם מדיבורה ואצילותה ומציע לה כל בקשה מלבד חיי בעלה.

היא מבקשת קודם את מאור עיניו של אבי בעלה ואת חזרתו לשלטון מהגלות, מבקשת בנים לאביה וילדים לה מבעלה. כדי למלא את בקשותיה יאמה נאלץ להחזיר את נשמת בעלה. סאויטרי חוזרת לגופו של בעלה שמתעורר כמתוך שינה עמוקה. כל שאר בקשותיה מתמלאות. מרקנדיה המספר מבטיח ליודישטירה שמסירותה של דרופאדי לאמת תציל גם אותם.

הרבה היבטים ועומק לסיפור ומשל זה. המקום שבו הסיפור נוגע בי הוא השחרור. האמת כמשחררת מהמוות, או מהפרספקטיבה ההפוכה, לחיות בחוסר אמת, משמע למות. שכן אתה הופך לגולה מהבית היחיד שיש לך, זו המציאות הפנימית המורכבת מכל אותם ערכים שאינם תלויים בזמן ובמקום: אי פגיעה, יושר, שקיפות, אי חמדנות והתמסרות.

עד כאן מסורת היוגה מדברת על הטבע האלוהי של בני האדם ועל המשמעות לחיות בהתאם לקודים של טבע זה. טקסט שנכתב ע"י פילוסוף ואולי גם יוגי בשם פטאנג'לי בערך 200 שנה לספירה הציע פרספקטיבה אפשרית כדי להפוך הבנה זו למציאות. בפרק השני ביוגה סוטרה, הוא פרק התרגול, 'סדנה פדה', אומר הכותב כי כדי לאפשר את העצמי להופיע יש להכיר את המפה של ההתנהגות האנושית ולחפש את התנאים האופטימאליים לטבע האלוהי להופיע.

בסוטרה הראשונה מציג הכותב שקריה יוגה, יוגה של ההיטהרות מאגו מתאפשרת ע"י טפסיה, סיגופים המשחררים תלות בממד היצרי. באמצעות לימוד הכתובים המעוררים השראה ומאפשרים חופש מהמימד האינטלקטואלי, והתמסרות להיבט האלוהי במחשבה במעשה וברגש, ההתמסרות משחררת התנגדות להיבט הרוחני בנו.

בסוטרה השנייה מצוין שמטרת הקריה יוגה היא לטפח את החופש, לראות את הנכון ומצד שני להחליש את הגורמים היוצרים סבל ותלות ומונעים את ראיית הנכון. בסוטרה השלישית מדובר בחמשת גורמי הסבל, הראשון הוא הבורות בנוגע לטבענו האמיתי. כשאין אנו יודעים מי אנחנו, אנו מזדהים עם הצורה, עם החולף וכך מפתחים אנוכיות שהיא הגורם השני בסבל. אנוכיות המבוססת על אני-שלי, בבסיסה היא נפרדות מהחיים. האנוכיות מפתחת את הפחד לאבד, כלומר יוצרת את הגורם השלישי לסבל – הצמידות. הצמידות יוצרת את הסלידה ממה שלא נעים לי שזה הגורם הרביעי לסבל, מהסלידה ממה שלא נעים בונים את ההיצמדות לחיים והפחד מעזיבתם שזה הגורם החמישי לסבל.

להערכתי משאלתם העמוקה של רוב בני האדם לחיות מתוך אהבה, כנות, אושר ,צניעות ,ענווה, נתינה, נדיבות ואדיבות. אך בפועל זה לא מצליח ומה שמנחה את היחסים ,ברוב המקרים, בין בני האדם בכלל ובזוגות בפרט, הוא ההפך- כוח, כיבוש, חמדנות,חוסר כנות, שיפוטיות, מניפולטיביות ועוד….

המסורות הרוחניות בכלל וביוגה בפרט, מנסות לאפשר ולהציע כלים לחיות בהתאם למשאלה הכמוסה של בני האדם.

ההנחה הבסיסית של היוגה , אנחנו אחד. ההפרדה היא סוג של קורבן, קורבן של השלם, של מי שאנחנו, ההפרדה נובעת כתוצאה מטעות אפיסטמולוגית. הטעות נובעת ממבנה ההכרה האנושית( שללא מסע רוחני, נופלים לטעות, להפרדה ולכאב).

אותה יכולת להתבונן ,לרפלקסיה המאפשרת להיות בני אדם , היא זאת שמאפשרת לנו להזדהות עם תכני ההכרה וכך נוצר הפסל הפנימי ה'אני' וה'שלי' , וכל יתר הכאבים של היוגה ,היא דרך להחליש הזדהות ופוטנציאלית אף לבטל . אך דורשת למידה ועשייה בכל הרמות הפיזית, רגשית , נפשית ורוחנית.